<h1>ספר החינוך מצוה ל'</h1>
<h2>דף מו.</h2>
שלא נשבע לבטלה, שנאמר [שמות כ'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ועניין הבטלה היא בארבע צדדין, כגון שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב וכן כל כיוצא בזה. הצד השיני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ וכן כל כיוצא בזה. השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו או מצוות שחייבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי הוא שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים או שלא יאכל שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה. משרשי מצוה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרינו שמו הגדול על מעשינו ועל דבורינו לזוכרו באימה ביראה ברתת ובזיע, לא כמהתלים ומדברים בדבר קל כמו הדברים ההוים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל, על כן ראוי לקבוע העניין הזה בלבינו ולהיות יראתו על פנינו לחיותינו ולזכותינו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וענש מלקות על המקל ועובר עליה. ומזה השורש בעצמו הוא עניין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו שהיא נקראת שבועת ביטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר [ויקרא י"ט] ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במה שאמר בקיומו ברוך הוא.
ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר השם יתברך, ואמרו זכרונם לברכה [נדרים י"ד ע"א] דדווקא כשהוא נודר בדבר הנדר יהא חל הנדר ולא בעניין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, כמו שאמרנו, בזה יחול הנדר, אבל אם יאמר כבשר חזיר אין זה נדר, שהתורה אמרה [במדבר ל'] כי ידור נדר, כלומר כי ידור בדבר הנדר. וכן מי שיאסור דבר לחבירו או על עצמו כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך כעניין זה הוא, שהוא כאילו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו או על חבירו כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך. וזה העניין שיש בנו כח לאסור המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב [שם] כי יאסור אסר שלא יחל דברו. ועניין זה הוא דומה להקדש שמצאנו בתורה שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב [ויקרא כ"ז] ואיש כי יקדיש את ביתו קדש, וכמו כן יש לו כח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם זכרונם לברכה לעולם בלשון הנדרים הרי עלי או פי לדבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכח יש לו לקשור עצמו באסור אותו דבר כמו שיש לו כח בנכסיו לאסרם. וזהו הדין והטעם בעצמו שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש [נדרים י"ג ע"ב], כי על גוף האדם תפול השבועה, כלומר שגופו נתקיים לעשות אותו דבר והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קרבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר לא עשה ולא כלום.
וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר [שם י"ז ע"א], שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפול הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מיכן אלא ככופל דברים לבטלה, אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאלו נאסר, בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת. וזהו העניין בעצמו שהשבועה אינה חלה על דבר מצוה והנדר חל אפילו על דבר מצוה [שם ט"ז ע"א], שהנשבע מדבר על גופו וגופו כבר נתקיים באותו עניין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור ועל אותו הדבר ממש לא נתקיים הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וזה שאמרם זכרונם לברכה שהנשבע אסר נפשו על החפץ והנודר אסר החפץ על נפשו. ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה ויבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל [במדבר ל'], כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה. תשובתך שהנדר עשה ולא[ו] יש בו, לאו דלא יחל ועשה דכל היוצא מפיו יעשה [שם]. ומן הטעם הזה שאמרנו שעם השבועה גופו נפעל אמרו המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב. כיצד, שמע שנדר חבירו ואמר אף אני כמוך בתוך כדי דיבור הרי זה אסור, לפי שכוונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאילו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו זכרונם לברכה שיהיה זה האחרון בכלל הפעלות זה באומרו אף אני כמוך, עד שיוציא מפיו ממש לשון הפעלות על עצמו, כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר והוא יקיים ויודה שחפץ באותו הפעלות, כגון שאמר לו אדם אחר משביעך אני והוא יענה אמן. כללו של דבר, לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעלות אדם אחר איננו נפעל מכיון שגופו צריך הפעלות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר כי מחומר הנדר שהוא חמור מן השבועה, שהרי דימו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפש במהרה יותר מן השבועה. ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות [כ"ו ע"א] ונדרים [כ' ע"ב], ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט בנפש רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר כי הבטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה. ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם זכרונם לברכה [ברכות ל"ב ע"א] הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסבת שום חדוש לנשבע, כגון שיאמר אלו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם יאמר התירוני משבועתי בלא טענה אין כח באדם להתירו.
ומכח זה הענין אמרו זכרונם לברכה [נדרים ס"ד ע"א] שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא ניחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה אלא שרוצה עכשיו בהיתר. כיצד, נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר או טבח, והוא אמר רצוני קיימת שלא הייתי חפץ ליהנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר אחר שאני רוצה שזה האיש נעשה סופר מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי, בענין זה מתירין לו שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאילו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן [שבועות כ"ו ע"א] האדם בשבועה [ויקרא ה'], פרט לאנוס. ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים קשה להתירו, דמכיון דסילק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו [גיטין ל"ו ע"א] שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה, ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לבטול מצוה או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאילו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאילו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טעות אונס ושגגה, ולפיכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם] אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשוב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאלו היה יודע בו מתחילה לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועת השם היתר, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות ל"ב ע"א] בויחל משה [שמות ל"ב] כביכול שהתירו מן השבועה, ועל עניין זרובבל בן שאלתיאל שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ל"ח ע"א] שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שנוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, כי כל מה שבא בכתובים כיוצא בעניינים אלו הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבינו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש שאם נתחייב האדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשוב[ה], יפול על עניין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק ענשו וגזירתו עליו כאלו יש שבועה בדבר. וכן לעניין הטובה, אם זכה האדם מרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו יאמר הכתוב גם כן כי השם נשבע להטיב לו. ועל זה וכיוצא בו אמרו זכרונם לברכה כדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקייומו רק במה שהם מחזיקים ומקיימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו זכרונם לברכה היתר על שבועת השם, רצונם לומר כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך לישבע שלא למחול לעולם. ועל הדרך הזה אמרו זכרונם לברכה כי משה התירו, כלומר שבזכות תפלתו הטובה גרם ש[ה]שם יתברך שהוא שומע תפלה סלח לעוונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו זכרונם לברכה שידרשו ענין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור שאינו ניתן לכפרה, כלומר וראוי לישבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב, ואם רב עוונם מנשוא לפי דעתנו. והראיה לדברינו אלה מה שאמרו בראש השנה [י"ח ע"א] גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זיכר להם שם שיצטרך האל לישאל עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה לפנות לך הדרך במקומות רבים. ומה שאמרתי לך שיכנו חכמים זכרונם לברכה לשון היתר בשבועת השם, לא תמצא זה לעולם אלא במקום שכנו לו שבועה לחייב בריה, אבל במקום שכינו לו שבועה לזכות בריה לא יזכרו שם לעולם היתר, כי רב החסד מטה כלפי חסד ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום ראוי לקבל הטובה כל כך שהוא כאלו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב, כעניין שנאמר [תהילים קל"ב] נשבע יי לדוד וכיוצא בו לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממדותיו היקרות ברוך הוא.
דיני המצוה כגון כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה [נדרים ב' ע"א] שהן כשבועה. ופירוש כינויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה [שם י' ע"א] שבותה שקוקה וכולי. וכן דין אלה וארור אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן ימין ושמאל, ודין פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין [שם כ"ח ע"א], כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן ויהיה בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם. וכגון זה דוקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רובי פרטיה בשבועות ובנדרים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של זהב, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כח אדם יכול לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר העניין חייבתו התורה מלקות. ובשוגג פטור בזו מקרבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת בטוי, חייבה התורה קרבן לשוגג, כמו שנכתוב בעזרת השם.
